לא רוצה ללכת לבית הספר!

היום הראשון ללימודים תמיד מרגש אותי, כמו גם היום הראשון במקום עבודה, היום הראשון במסע שלנו, היום הראשון בעיר או בארץ חדשה... ההתרגשות תמיד מופיעה מדגדגת ונעימה ולפעמים מלווה בדאגות וחששות.

רצים ברשת הרבה פוסטים שמייעצים וממליצים לקראת החזרה ללימודים והחלטתי שאת שלי אקדיש דווקא להורים שילדיהם דואגים וחרדתיים יותר מהרגיל עם פתיחת שנת הלימודים, ילדים שהדאגה והחרדה שלהם משפיעה על ההתנהלות בחיים ובבית עד כדי כך שהיא משתקת.

אז איך נתמודד עם הדאגות של הילדים והמתבגרים שלנו עם תחילת הלימודים?

אתחיל בלומר שזה בסדר לדאוג! ילדים חרדתיים דואגים מהרבה דברים - איך יהיה עם המורה? איך אשתלב? כמה שיעורי בית יתנו לנו? איך אסתדר בהפסקות עם הילדים האחרים? מה אעשה עם…(מלאו את החסר) ומה אעשה אם… (מלאו את החסר).

זה נורמלי לגמרי לדאוג בתחילת שנת הלימודים, גם אם נדמה לנו שזו דאגה מוגזמת. וילדים דאגנים, איך לומר… מחכים למשהו שאפשר לדאוג ממנו.

קחו נשימה עמוקה, עשו מאמץ לא לכעוס ולהיות תגובתיים מדי ונסו לאמץ את הכללים שרשמתי עבורכם.

כלל ברזל: דאגו לכך שהילדים יתחילו את שנת הלימודים!

אל תתפתו לכך שיישארו בבית יום או יומיים כדי להשקיט את החרדה. הימנעות היא "מדרון חלקלק" ועלולה להגביר ולחזק את החרדות של ילדיכם מבית הספר וממה שהוא מייצג במחשבותיהם. להחזיר אחר כך לתלם יהיה קשה אף יותר, גם אם אתם חושבים "מה כבר יקרה אם פעם אחת לא ילכו לבית ספר". פרגנו להם ביום כיף עם ההורים או בבית במהלך השנה, רק לא בשבוע-שבועיים הראשונים ללימודים.

אני מציע גם לא לאיים בנוסח "אם לא תלך לבית הספר, לא יהיה לך…" איומים לא עוזרים להתגבר על פחדים ועלולים לפגוע בביטחון העצמי. עמדו בנחישות על מה שאתם מצפים מן הילד ואל תבלבלו אותו. אם יום אחד אתם דורשים ולמחרת מוותרים, הילד יתקשה לדעת מה מצפים ממנו. גם הגישה ההפוכה של מתן פרס על "דרישות המציאות" תגרום לקשיים בטווח הארוך. בשפה מקצועית זה נקרא "שוחד רגשי" אשר בסופו של דבר יחזק את עמדת הילד. צ'ופרים ניתנים על מאמץ, גלויי עצמאות ובגרות, התנדבות וכדומה ולא על עשיית הדברים היומיומיים.

אז מה כדאי לעשות?

התחילו מהבסיס: קשה להתמודד כשאתם רעבים או עייפים. ילדים דאגנים שוכחים לאכול, לא מרגישים רעב ולא ישנים מספיק. דאגו לתזונה מספיקה (זה לא הזמן להתעקש על "תאכל בריא" כי מה לעשות, זה פחות חשוב כרגע) והתחילו לבנות סדר יום ורוטינות יומיומיות צפויות. הרגלי השכמה, ארוחות ושינה הם חלק מזה.

הימנעו מ"אישורים" ויצירת "התנהגויות ביטחון" ועודדו אסטרטגיות של תכנון ופתרון בעיות.

ילדים חרדתיים אוהבים לקבל אישור על כך שדברים נוראיים לא יקרו להם, כדי להפחית את דאגת היתר. הימנעו מלומר משפטים כמו "אל תדאג, הכל יהיה בסדר גמור" ובמקום זאת, עודדו אותם לחשוב על דרכים בהן הם עצמם יכולים לפתור את הבעיה. למשל "מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות? ואיך תתמודד עם המצב הזה?". כשאנחנו עושים זאת, אנחנו הופכים למאמנים של הילדים שלנו. מלמדים אותם התמודדות עם סיטואציות אמתיות ומדומיינות ונותנים להם כלים להתמודד עם מצבים לא צפויים אשר יקרו להם במהלך שנת הלימודים והחיים בכלל.

אסטרטגיה של משחק תפקידים היא כלי יעיל במצבים אלו. ולכך אקדיש פוסט נפרד בקרוב.

דברו על החרדות: עודדו את ילדיכם לספר מה מדאיג אותם. ספרו להם כמה זה נורמלי ובשבועות הראשונים של הלימודים, צרו זמן קבוע ביום כדי לשוחח על כך. יש ילדים שיעדיפו זמן אינטימי נוח ושקט, כמו למשל לפני השינה. מתבגרים ישמחו להסחת דעת מטרדות היומיום, כמו למשל יציאה משותפת לצעידה או ישיבה בבית קפה בשעות הערב (כמו "הגדולים").

"חשיפה" ולא "הצפה": חשיפה היא אחד הכלים המשמעותיים בהפחתת חרדה לאורך זמן ואופן ההפעלה שלה הוא הדרגתי (להפך מההצפה). לדוגמה, אם קשה לילדים ללכת לבדם לבית הספר, נסו לא להתעקש על כך ובנו תכנית שבסופה ההליכה לבית הספר אינה מלווה בדאגת יתר והתנגדות. למשל, ללכת יחד עם אחד ההורים, ללכת עם חברים וכן הלאה.

ואם זה בית ספר חדש ועדיין לא ביקרתם בו קודם לכן, לוו את הילד ביום הראשון והכירו יחד את המסגרת. אני ממליץ גם לקרוא פוסט קודם שלי בנושא כאן בבלוג.

וברוח הציטוט של אלברט איינשטיין “בליבו של קושי שוכנת הזדמנות” - קחו את ההזדמנות ופתחו את היכולת שלכם להגיב לחרדה באופן תומך ולא מגונן. צרו אתי קשר ולמדו איך אפשר להבין ולקבל את ילדכם ודאגות היתר שלו ומצד שני, כיצד להעצים את יכולת ההתמודדות שלו או שלה.

בחנו את הילד בימים הקרובים ואם החרדה לא פחתה ורמות המתח והלחץ נשארו גבוהות, שקלו בחיוב ייעוץ ממוקד. מספר קצר של פגישות ואימון של הילד בשלבים הראשוניים, יביא לחוויות של הצלחה במקום החרדה הגדולה והמשתקת.

בהצלחה!